פסיכותרפיה בחיפה
מהו חלקו של המטפל בטיפול נפשי? האין זה משנה מאיזו אסכולה טיפולית הוא מגיע ובאיזו גישה הוא משתמש? אילו "משקפיים" הוא ירכיב בעודו מאזין לנו?
בעבר הרחוק נהוג היה לחשוב כי מטרתו הכמעט בלעדית של המטפל היא לשמש כמראה המשקפת עבור המטופל את חייו ומעשיו. כיום רואים במטפל דמות יותר מעורבת, המביאה למרחב הטיפולי גם את נוכחותה שלה. לעניות דעתי, למטען (ההיסטוריה האישית, האישיות וה"תיאוריה") שהמטפל מביא אל המפגש הטיפולי חשיבות רבה, וניסיון חיי לימד אותי שלכל גישה יש מה לתרום בנסיבות מסוימות, ושגמישות מצד המטפל מסייעת למטופל להביא קשיים שונים לחדר הטיפולים, ולא לחוש מוגבל או מחויב לעבוד רק על הקושי המקורי שהביא עימו (על אף שגם דבקות במטרה צרה ומצומצמת היא מקובלת ומועילה לעתים). מטפל טוב הוא כזה שמצליח להגיע לכל פגישה טיפולית עם מבט נקי ורענן על המטופל - גם כשמדובר במטופל ותיק - אך עדיין בעל מסגרת התייחסות מסוימת על נתוני המציאות המשותפים לכולנו.
לכן, הטיפול שאני מציע נעשה ברוח אקלקטית (לקטנית) במידה מסוימת, אינו מוגבל לסט מושגים מסוים, ואינני חושש להתאים עצמי לצרכיו השונים והמשתנים של האדם היושב מולי, כאשר לעתים צמיחתו ניכרת משבוע לשבוע. ספגתי במהלך התמחותי המקצועית תיאוריות ומושגים שונים שהשימוש בהם עשוי להועיל במקרים מסוימים. אני משתדל תמיד להותיר את כולם פתוחים וזמינים ברקע, ואינני מגביל עצמי מלהעלות ולעשות שימוש בכל כלי עזר אפשרי, בתואנה כי "אינני עובד בשיטה זו". זאת, כמובן, בתנאי שאותו כלי תיאורטי עשוי באמת לסייע להמשך צמיחתו של המטופל, ושלא נעשה בו שימוש כגימיק חלול בלבד.
עם זאת, אני כן מרבה לשלב בעבודתי שתי גישות בפרט אשר מצאתי אותן כמשלימות זו את זו, כנוגעות בלב ליבם של הקשיים האנושיים, וכמספקות כלי אינטרוספקטיבי מועיל לאדם:
האקזיסטנציאליזם נוצר מכור ההיתוך שבין פילוסופיה ופסיכולוגיה ועניינו הפילוסופיה של הקיום. הגישה הקיומית עוסקת בשאלת מהותו של אדם ותכלית חייו. "הקיום קודם למהות" אמר ז'אן פול סארטר, ובכך סתר את הנחתו של רנה דקארט שאמר שלוש מאות שנה קודם לכן "אני חושב – משמע אני קיים". לפי סארטר, האדם קיים ורק אז חושב, ולא להיפך. הקיום הוא הבסיס לכל. האדם הוא חיים המודעים לעצמם, והקיום הוא קושיה המחייבת פתרון. הגישה האקזיסטנציאליסטית טוענת שהאדם נולד נטול הגדרה או משמעות, ושעליו לרכוש אלה בעמל רב. כלומר, בניגוד לחפצים דוממים שמיוצרים למטרה מסוימת או אפילו בעלי חיים אשר מעבירים את זמנם מתוך ידיעה ברורה על תכליתם בעולם, האדם חסר הגדרה אחת ויחידה האמורה לספק לו 'תירוץ' לקיומו. שום כוח ביולוגי לא כופה עליו להאביק פרחים מבוקר ועד ערב, ושום יצר מולד לא מורה לו ללחך עשב כל היום; האדם "נזרק לידי קיום" (מרטין היידגר) ועליו לעמול ולמצוא את הגדרתו ותכליתו בחיים. "האדם נידון לחירות" הוסיף סארטר, בהתייחסו לאותה ריקות או גמישות קיומית לתוכה האדם נולד, והצורך להגדיר עצמו. "נידון", מפני שחופש זה הינו מעמסה עבור האדם ומקור לחרדה, ומצריך לקיחת אחריות על חיינו, ואומץ לבחור ולדבוק בדרך חיים מסוימת, מתוך אינסוף אפשרויות. כל משמעות אשר האדם מוצא לחייו הינה אישית ופרטית ולא אוניברסאלית, היות והקיום הוא סובייקטיבי. שאלות כגון "מהו צבעה של הזברה – שחור עם פסים לבנים או לבן עם פסים שחורים?" או "מה יש יותר בעיר זו – עליות או ירידות?" מיטיבות להמחיש שמרבית האמיתות שאנו דבקים בהן במהלך חיינו תלויות מאד בזווית הראיה של השואל. מציאות לא יוצרת מציאות - מחשבה יוצרת מציאות. היישום הטיפולי של היותנו סובייקטים ולא אובייקטים היא שהחיים יכולים להיות נפלאים, מרגשים ומרעננים מדי יום, או גיהנום עלי אדמות – עם קשר רופף בלבד בנסיבות החיצוניות! היכן שהתודעה והמחשבות שלנו שוהים – שם אנו נמצאים. טיפול המשלב את עקרונות הגישה האקזיסטנציאליסטית ינסה, אם כן, לבחון מה משמעות הדבר להיות קיים עבור המטופל, מהן האמיתות (אמונות וערכים מודעים ולא מודעים) שלאורן אנו חיים, לברר ולהגדיר אפשרויות ומגבלות, ולבדוק את עמידתנו ביחס לאותם נתוני קיום של חופש ומציאת משמעות, ביחד עם תמות קיומיות נוספות המהדהדות במידה זו או אחרת בחייו ובבחירותיו של כל אדם, כגון בדידות ומוות. כל זאת, באווירה הדיאלוגית שהפילוסוף האקזיסטנציאליסט מרטין בובר תיאר - "אני ואתה" (I-Thou) , כלומר מפגש אנושי אמיתי, בניגוד ליחסי "אני וזה" (I-It) הרווחים, שמבטאים זרות וניצול האחר כאובייקט לשימושנו. תורתו הפסיכולוגית בת 2,500 השנה של סידהארתא גאוטמה, המכונה הבודהא ("זה שהתעורר") מספקת כלים מעשיים להיווכחות והכרה במאפייני המציאות המסבים לכולנו סבל, כגון אניצ'ה (Anicca)– הארעיות והחלופיות של כל התופעות בעולם הטבע, כולל אנו עצמנו. זוהי הזרימה הבלתי-פוסקת המאפיינת את המימד הפיזי של הקיום; דוקהה (Dukkha)– אי-נחת כללי וחובק-כל אשר אופף את כל התנסויותינו במהלך החיים, הן הלא-נעימות והן הנעימות (שגם סופן לחלוף). אין זה הסבל הרגיל שהוא כורח המציאות עבור כל יצור בעל חושים, אלא הסבל המשני שאנו מייצרים לעצמנו בכל עת שהמציאות לא מכפיפה עצמה להעדפותינו; והמאפיין השלישי המתחבר היטב לראשון, אנאתה (Anatta)– היעדר עצמי יציב, קבוע ונפרד. האדם נטול הגדרה ומהות עימה הוא מגיח לעולם ואותה הוא נושא לאורך חייו; הוא צובר כאלה לאורך חייו, אבל הן אשלייתיות, תלויות-סיטואציה ומשתנות בכל עת. וההתחייבות שלנו לאורך החיים לעצמי מוגדר, מוצק ונהיר אמנם מספקת לנו תחושת התמצאות ושליטה על סביבתנו והמשכיות קוהרנטית, אולם היא גם מחייבת אותנו לסט של קשיים ומגבלות אשר מצמצמות אותנו עד מאד. העוינות והדחיה שאנו מטפחים כלפי חוויות לא נעימות לא מאפשרים לנו להיפתח לחווית החיים כולה, לכאן ועכשיו. יתרה מכך, ההיאחזויות שלנו במהלך החיים בתחושות נעימות, באובייקטים ובאנשים מסוימים, אפילו בתפיסת עצמי מסוימת – מולידות סבל, היות וגורלן של כל התופעות לחלוף מהעולם. במפגש טיפולי ניתן להיווכח כיצד התעלמות ממאפיינים אלה של הקיום מקשה על החיים, ולתרגל הלך-רוח שמחזק 'אני-צופה' המקבל את המציאות כפי שהיא מבלי להיכבש בכל עת על-ידה, מבלי לתת לנסיבות החיים המשתנות מרגע לרגע לזרוק אותנו כמו יו-יו למצבים רגשיים שאותן נסיבות הכתיבו, מבלי להיות תגובתי בלבד למציאות וביקורתי כלפיה, ומבלי להיאחז באובייקטים ובתופעות שסופן לחלוף.
הגישה האקזיסטנציאליסטית (קיומית) בפסיכותרפיה
הגישה הבודהיסטית בפסיכותרפיה
תהא אשר תהא הגישה, הכלי, התיאוריה, האוריינטציה, העיקר הוא שמדובר במפגש אנושי של שניים, ללא שיפוטיות וללא ביקורת. זהו מסע מרתק של גילוי עצמי. כמו בכל מסע למרחב חדש ולא מוכר, אנו עלולים להיתקל במחסומים, בפחדים, בעיכובים או בקשיים אחרים במסענו. אולם יחדיו, צעד אחר צעד, נוכל לצלוח את אלה ולהגיע למחוז חפצנו.