פסיכותרפיסט בחיפה - אלון דובובי
כאשר התעורר הצורך לכתוב על עצמי מספר מילים הבחנתי בחשש מסוים שעולה בי בעקבות זאת, כמעט מיידית. "למה שאכתוב מי אני?" אמר אותו חשש. "יש בזה משהו מאד מחייב ומקבע. ומה אם מחר ארגיש שונה ממי שאני היום?" ואכן, איננו יודעים מה ילד יום או אפילו מה נרגיש בעוד רגע. החיים הם זרימה אסוציאטיבית של מחשבות ורגשות שבחלקן אינן בשליטתנו. ובכל זאת, הצורך לומר על עצמי כמה מילים עמד בעינו. החלטתי שאספר – לא מי אני היום ובטח שלא מי אהיה מחר, אלא רק מי הייתי עד היום. אסתפק בכמה פרטים 'יבשים' ולאחר מכן אוסיף עוד כמה מילים על מסעי בחיים, עד נכון לרגע זה.
שמי אלון דובובי ואני בעל תואר ראשון (B.A) בפסיכולוגיה ותואר שני (M.A) בפסיכותרפיה וייעוץ אקזיסטנציאליסטי. תחנות חיי כללו עבודה כמאבחן הפרעות קשב וריכוז במכון "אבחנה אישית", עבודה טיפולית עם בני עשרה מרקעים קשים במסגרת פנימיית "אחוזת ילדים ויצ"ו", עם הקהילה הגאה תחת עמותת "הפורום החיפאי", ועם קהל יעד רחב ומגוון במסגרת השירות הייעוצי במכללת סמינר הקיבוצים בתל-אביב. כיום מצוי בתהליך התמחות קלינית כמלווה רוחני בביה"ח רמב"ם, וכמטפל התנהגותי-קוגניטיבי אינטגרטיבי, ומטפל בקליניקה פרטית בחיפה. התאפשר לי ללוות אנשים בתהליכי צמיחה והתמודדות עם קשיים רבים, כגון משברי זהות, חרדות ופוביות שונות (למשל חרדת מוות), היעדר מוטיבציה בחיים, משברים משפחתיים, אהבות נכזבות, קשיים חברתיים ועוד.
במסגרת סיפור חיי האישיים, תלאות החיים וחיפוש אחר פשר קיומי הובילו אותי למחוזות רחוקים בנפשי שלי, להתנסויות שונות ולחוויות ייחודיות שהעשירו אותי ואפשרו לי לאמץ כיום בלב שלם את מילותיו של המחזאי הרומי טרנטיוס, שאמר לפני כאלפיים שנה: "אני בן אדם, ושום דבר אנושי אינו זר לי". נפגשתי עם אנשים שונים, נתקלתי בדעות ובגישות שונות, פגשתי שמחה אך גם כאב, ונחשפתי לטיפולים שונים - החל מטיפול פסיכואנליטי, דרך פסיכודינמי, ביהביוריסטי, אינטרסובייקטיבי וכלה בטיפול אקזיסטנציאליסטי – לעתים ברמה תיאורטית ולעתים בהתנסות מיד ראשונה.
לא היה זה נכון מצדי להתיישב בכיסא המטפל לולא ביליתי בעצמי כמות נכבדת של שנים בכיסא שמולו – זה של המטופל, כך שאוכל להבין את המתרחש בתהליך טיפולי. הטיפול האישי שלי עבר אבולוציה לאורך החיים והחל עוד בשנות העשרה המוקדמות. אני זוכר היטב את הטיפול שלי, בו חשתי את הרוח המאפשרת מרחב לו כה נזקקתי. בשלביו השונים של הטיפול רתמתי את כישוריו של המטפל לצרכיי המשתנים: לעתים נזקקתי לאוזן קשבת, לעתים נזקקתי לנקודת מבטו של אדם חיצוני ואובייקטיבי שיוכל לסייע בידי להאיר אזורים חשוכים בחיי, לעתים נזקקתי למקום בו אוכל לפרוק רגשות במקום שהינו בטוח, מוגן ולא שיפוטי, ולעתים נזקקתי לעצה של חבר, במובן הכי פשוט של המילה.
בניגוד לסטיגמות הרווחות ברחוב בנוגע לטיפול נפשי, כאילו הוא מיועד אך ורק ללוקים בנפשם, אני סבור כי כולנו זקוקים לפינה אנושית חמה בשלב זה או אחר בחיינו, בו נוכל לחלוק עם מישהו את 'השק' שאנו סוחבים, ואולי אף לזכות בסיכוי אמיתי להכיר צדדים בנו שטרם פגשנו, וכוחות חבויים שרק מחכים לזכות בהכרה. בפשטות, מקום המאפשר צמיחה אישית.