הטרנספר[נס] לא יעבור

על העברה בטיפול מנקודת המבט של הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית

"הכניסיני תחת כנפך, והיי לי אם ואחות". כך פנה המשורר חיים נחמן ביאליק אל אהובתו, שבחיקה ביקש מקלט מתלאות החיים. כהנחה מובלעת, ביאליק אומר בעצם שאהבה חדשה אינה אלא וריאציה של אהבה קדומה, שעיצבה את האופן בו האדם אוהב כל אובייקט חדש בחייו. לכך טשרניחובסקי הוסיף: " האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד תהליך זה קרוי העברה – שחזור יחסים קודמים במערכות יחסים חדשות.

משחר ימיה של הפסיכולוגיה, עוררה ההעברה (בלועזית: Transference) עניין רב. כתופעה אנושית, הרי שמדובר במנגנון נפשי רחב דיו כדי שיתגלעו מחלוקות על עצם הגדרתו. יש המגדירים העברה כ"הישנות בהווה, באופן בלתי הולם, של קשר משמעותי מילדותו של האדם" (Kapelovitz,1987). אחרים מעדיפים הגדרה כזו: " הפניה של רגשות ורצונות, בעיקר בלתי מודעים, שנשתמרו מן הילדות, כלפי אובייקט חדש‏‏" (Webster's New Collegiate Dictionary, 1976). תהא אשר תהא ההגדרה, ללא ספק עסקינן באחד ממונחי הבסיס בפסיכולוגיה כיום ככלל, ובמונח טיפולי בפרט.

מימיו של זיגמונד פרויד וכלה בימינו אנו, ההעברה משמשת ככלי טיפולי ראשון במעלה בו המטפל עושה שימוש בכדי להתוודע לעולמו הפנימי של המטופל, כזרקור המאיר את עברו הייחודי של כל מטופל ומטופל ואת היסטוריית היחסים הבינאישיים שניהל, וכהזדמנות של המטפל לבחון את תגובותיו הוא למטופל שיושב מולו. 

במהלך סדרת הרצאות שנשא בשנים 1916-1917, פרויד ייחד את אחת מהרצאותיו לנושא ההעברה בטיפול. לאחר שדן בהרחבה בתנאים שבהם סביר וצפוי שירקמו יחסים מיוחדים – אפילו ארוטיים – בין מטפל ומטופלת, הוא עובר ומתייחס למקרים בהם עולים רגשות אינטנסיביים בחדר הטיפולים, על אף שהנסיבות לרגשות אלה אינן סבירות, ולא ניתן להסביר את עומקן כמקריות גרידא. פרויד מסביר:

בפעמים הראשונות אולי עוד היה מקום להניח שהטיפול האנליטי נתקל בהפרעה מחמת מאורע מקרי, כלומר: מאורע שלא עלה בכוונתו של הטיפול ולא נגרם על-ידו. אבל כשזיקת-חיבה כזו חוזרת ומתגלה אף בתנאים בלתי נוחים ביותר, בתנאי אי-התאמה גרוטסקיים ממש, גם לגבי אישה באה-בימים, גם לגבי גבר בעל זקן-שיבה, וגם באותם מקרים שבהם לפי הערכתנו אין מקום לשום פיתוי, הרי על-כרכנו נניח לרעיון בדבר מקריות מפריעה, וניווכח להכיר, שלפנינו תופעה הקשורה בשרשי מהותו של החולי. אותה עובדה חדשה, שאנו מכירים בה בלי-חמדה, אנו מכנים: העברה. כוונתנו להעברת רגשות אל אישיותו של הרופא, מאחר שאין אנו מאמינים, שהסיטואציה של הטיפול יש בה כדי להצדיק את התהוותם של רגשות כגון אלה. (כתבי זיגמונד פרויד, כרך ראשון, 1966, עמוד 305)

במילים אחרות, בתרפיה הפסיכואנליטית – ולמעשה בכל סיטואציה מהחיים – מתגלות לעתים עוצמות בדינאמיקה הבינאישית, שלא די באותה דינאמיקה בכדי להסבירן. לעתים נהיר (למטפל הקשוב במיוחד) כי האדם משחזר שלא במודע מערכת יחסים קודמת, ממשיך מערכת יחסים קודמת מהנקודה בה נעצרה, או מנסה לחוות חוויה מתקנת ליחסים כושלים באינטראקציה שמתרחשת בהווה. היחסים הקודמים מושלכים באמצעות ההעברה על דמויות משמעותיות בהווה; העבר מסתנן אל תוך ההווה. ובניגוד לאשליה כי כל סיטואציה בחיינו היא טריה לחלוטין ונפרדת ממה שעבר עלינו עד כה, ההווה שלנו הוא הד לעבר שלנו, ו'מתחרז' עימו.  

ההעברה היא, כאמור, תופעה אוניברסאלית שאינה מוגבלת לחדר הטיפולים וליחסים בין מטפל ומטופל (אולם היא בולטת בטיפול בגלל הניטרליות המחושבת של המטפל, המאפשרת לצפות בה בבהירות רבה יותר). כולנו "מעבירים" כל הזמן. כלומר, מתייחסים בצורה לא מודעת לאנשים חדשים בחיינו כפי שהתייחסנו לאנשים בעברנו, בדרך כלל להורינו ולבני משפחה אחרים, ונוטים לפרש את התנהגותם של אנשים בחיינו כאן ועכשיו כאילו נהגו בנו כפי שנהגו בנו אנשים בעברנו. פרופ' אליהו רוזנהיים מרחיב:

ככל שזיכרונות העבר טעונים בהרגשות חזקות יותר, כן עולה הסיכוי שיהיה להם מעמד בעיצוב ההווה, אם לחיוב ואם לשלילה. לא פעם נוטה אדם להגיב בהווה, פנימית ו/או חיצונית, כאילו היה שרוי עדיין בעבר, כאשר היה קטן ותלוי יותר... נטייה זו להכללה אוטומטית של תגובות מהעבר להווה מכונה בפסיכולוגיית הלמידה ובמתודה הקלינית "העברה". העברה היא שחזור לא-מודע של העבר, כאשר מועברות ממנו תבניות תגובה, בלא שהאדם בדק אם נתוני ההווה או גירוייו זהים, דומים או שונים מהנתונים שביחס אליהם פיתח בשעתו דפוסי תגובה אלה. מעצם טבעה מבוססת העברה על "כאילו" כך הם פני הדברים בהווה. היא אפוא בלתי-מציאותית, אם היא קוראת את ההווה קריאה סטריאוטיפית, בלתי-ביקורתית, וממילא בלתי-מדויקת, על בסיס מציאות שחלפה. (אדם נפגש עם עצמו, 1990, עמוד 64)

בגלל כמה אפיונים ייחודיים שלו "מזמין" התהליך הטיפולי העברות. המצב הטיפולי הוא עמום ונזיל; המטפל מצוי ברקע ומספק למטופל במה, שעליה הוא מוזמן להעלות כל "מחזה", אשר ברצונו לביים ולבצע. ההעברה מורכבת מאותם קטעים של הסרט אשר "מקרין" המטופל מתוך התעלמות מהמציאות השוררת בינו לבין המטפל. באותו הרגע חש המטפל על בשרו כיצד "מלביש" המטופל על הקשר שביניהם תבניות התייחסות, אשר אינן רלוונטיות למה שמתרחש בפועל ביניהם. המטופל מגיב למטפל כאילו היה "מהדורה" נוספת של ספר עתיק-יומין ולא ספר חדש בפני עצמו.

העברה יכולה לעתים להופיע ברגעים ובמקומות הזניחים והבלתי משמעותיים (כביכול) ביותר. למשל, כאשר הסחת דעת רגעית ואנושית – ויהא המטפל מסור וקשוב ככל שיהא – מתפרשת על ידי המטופל כאילו דחה אותו המטפל והפך אדיש למצוקתו. לעתים מופיעות העברות כאלה בפתאומיות מדהימה ובלא קשר גלוי למה שמתרחש באותו רגע בחדר. אין הן קשורות להווה אלא בקפיצת דרך היסטורית מחזירות את המטופל והמטפל ל"ביקור בית" בלתי מתוכנן למחוזות גידולו של המטופל, שבהם צבר את חוויותיו הראשוניות. למעשה, העברה שלילית היא העומדת בבסיס מרבית העמדות הגזעניות: חוויה שלילית – מציאותית או מדומיינת – עם אדם בן גזע אחר, שמועתקת לכלל בני האדם מאותו הגזע.

פרויד הוא שמיקד את תשומת הלב למרכזיותה של ההעברה בטיפול: תחילה – כמכשול אפשרי להצלחת הטיפול, ומאוחר יותר – כמקור ידע יקר מפז לתהליכים סמויים בפנימיותו של המטופל:

אנו מתגברים על ההעברה על-ידי שאנו מוכיחים לחולה, שרגשותיו אינם נובעים מן הסיטואציה הנוכחית ואינם מכוונים כלפי אישיותו של הרופא, אלא שהם חוזרים על מה שכבר התרחש בחייו פעם. בדרך זו אנו מאלצים אותו להפוך את החזרה לזכירה, וההעברה, שנדמה היה כי בכל מקרה – בין שיש בה מן החיבה בין מן השנאה – היא הסכנה החמורה ביותר לריפוי, נעשית אותה שעה לכלי-השרת הטוב ביותר בידי הריפוי, ובעזרתה אפשר לנו לפתוח את מגירותיהם הכמוסות ביותר של חיי-הנפש. (כתבי זיגמונד פרויד, כרך ראשון, 1966, עמוד 306)

מטרת הטיפול, אם כן, היא לסייע למטופל להימנע מהכללות יתר שאינן תואמות את מציאותו הנוכחית, ולהגיע לעריכת אבחנה בין מה שהיה לבין מה שקיים ואפשרי עכשיו. זו מטרה מרכזית המשותפת לכל הגישות הדינמיות בפסיכותרפיה. אולם הן נבדלות בשתי שאלות מרכזיות: האם רצוי לעודד העברה אינטנסיבית בטיפול? והאם הכרחי ניתוח המקור ההיסטורי של ההעברות להתחוללות שינויים במטופל?

בעוד שהפסיכואנליזה הקלאסית השיבה על שאלות אלה בהן מוחלט, גישות לא-פרוידיאניות – ההומניזם בכלל והאקזיסטנציאליזם בפרט – מקבלות את עובדת השפעתן של העברות על חיינו, אולם אינן רואות צורך ותועלת בטיפוחן וניתוחן בטיפול. חקירה שכזו עשויה, לדידן, לתרום להבנת עברו של האדם ולהבנתו כיום, אולם אין חשיפה "ארכיאולוגית" מדוקדקת שכזו תנאי הכרחי לפיתוח יכולתו להשתנות. הגישה האקזיסטנציאליסטית טוענת כי בהיותה חוויה אנושית פתוחה וכנה, יכולה ההתנסות הטיפולית עצמה לשחרר את המטופל מעיוותי העבר, ולהביא על תיקונם "עסקים בלתי גמורים".

זאת ועוד, השקפת העולם האקזיסטנציאליסטית אינה מעודדת נבירה במחסני העבר כשיטה טיפולית בפני עצמה – אלא אם כן המטופל בחר להעלות מיוזמתו נושאים אלו, שהרי אז לא עוד מדובר בצפונות העבר כי אם בהשפעותיו על ההווה. ומסיבה זו בדיוק הגישה האקזיסטנציאליסטית נמנעת על פי רוב מלהשתמש בז'רגון הפסיכואנליטי ולכנות העברה בשם זה, כי אם תעדיף את המונח כאן ועכשיו (Van Deurzen & Kenward, 2005). ארווין יאלום, מבכירי המטפלים האקזיסטנציאליסטים של דורנו, מסביר (תוך רמיזה למושג ההעברה) מדוע הכאן והעכשיו כה חשובים לטיפול האקזיסטנציאליסטי:

כאן-ועכשיו נוגע לאירועים המיידיים בשעה הטיפולית, למה שמתרחש כאן (במשרד הזה, ביחסים האלה, במרחב שביני לבינך) ועכשיו (בשעה זו ממש). זו למעשה גישה א-היסטורית הנוטלת את הדגש (אך אינה שוללת את החשיבות) מעברו של המטופל ומאירועים בחייו שמחוץ לחדר. (מתנת התרפיה, 2002, עמוד 65)

יאלום אומר כי ההעברה אכן חשובה, אך רק במובן ההוויתי שלה. העבר הוא המקום בו נוצר הדפוס ההתנהגותי ("קרקע הקיום" בעגה האקזיסטנציאליסטית) בו אנו מבחינים בהווה. את הזרקור יש להפנות, לא אל הזמן בו הוא נוצר, אלא אל הזמן בו הוא מתרחש.

תפיסה שכזו של התהליכים המתרחשים בחדר הטיפולים יותר מאפשרת, פחות שופטת, ויותר פתוחה לשלל האפשרויות. למשל, ההתמקדות בקונפליקטים בעבר עלולים לגרור התעלמות מקונפליקטים בהווה של המטופל. זאת ועוד, מרגע שאמוציות מסוימות מפורשות כהעברה קיים הפיתוי להצמיד לכל הופעה חוזרת של אמוציות כאלה תווית של העברה. אולם, כשלמטופל יש כעס על אביו אין הדבר שולל שקיים בו גם כעס אמיתי וברור כלפי המטפל, מסיבות אלה או אחרות. ההעברה, במובנה הקלאסי, מוציאה תמיד את המטפל באור חיובי. ההתבוננות ביחסים הבינאישיים ככאן ועכשיו במקום כהעברה מאפשרת גם למטפל 'להתלכלך', ולא מציגה אותו תמיד כזך ונקי מטעויות. הכאן ועכשיו יזהה שורשים של קונפליקטים בעבר אם יש כאלה, אך גם יצליח לאתר קונפליקטים עכשוויים ככאלה. האנליזה האקזיסטנציאליסטית עושה מאמץ לקחת תמיד בחשבון את כל מימדי הזמן – עבר, הווה או עתיד.

לסיום, ייטיב המטפל לעשות לו ישאל את עצמו באותו הרגע בו זיהה העברה – מה היה חלקו בעוררות ההעברה אצל המטופל? מדוע היא התרחשה, ומדוע היא התרחשה דווקא כרגע? כלומר, בניגוד לסיטואציות יומיומיות, הייחודיות של הסיטואציה הטיפולית מתבטאת ביכולתו של המטפל לאתר, לזהות, לפרש ולהגיב נכונה להעברה בזמן אמת, תוך שהמטפל אינו מתנער מחלקו האפשרי בעוררות ההעברה ברגע ספציפי זה.

ביבליוגרפיה:

יאלום, א. (2002). מתנת התרפיה, תל-אביב: כנרת.

יובל, י. (2001). סערת נפש, תל-אביב: קשת.

פרויד, ז. (1966). כתבי זיגמונד פרויד, תל-אביב: דביר.

רוזנהיים, א. (1990). אדם נפגש עם עצמו, תל-אביב: שוקן.

Leonard H. Kapelovitz, M.D., To Love and To Work/A Demonstration and Discussion of Psychotherapy, p. 66 (1987).

Van Deurzen, E. & Kenward, R. (2005). The Dictionary of Existential Psychotherapy and Counselling. Sage Publications Ltd.

Webster's New Collegiate Dictionary (8th ed. 1976).