אותנטיות בגישה האקזיסטנציאליסטית

כולנו באנו לעולם ללא גינוני נימוסין, ללא אופציה של ויתורים אישיים וללא שיקולים זרים. כשרצינו משהו - ידענו לדרוש זאת; כשהרגשנו משהו - העולם ידע זאת מבעוד מועד. ועם זאת, לכולנו קרה משהו בדרך: התחלנו לקבל מסרים ש'פיפי לא מתוזמן זה לא יפה', שהצעצוע שאנו רוצים לשחק איתו נשבר, או שעלינו ללכת לישון, על אף ש'לא בא לנו'. למדנו שכדי להתנהל בחברה עלינו לוותר על עצמנו לעתים, להשקיט את רצונותינו או לפחות למצוא עבורם פשרה כלשהי. אותה חיוניות ראשונית אבדה לנו, טבעה בים של אלפי קולות ורצונות אחרים. כיום, כמבוגרים, אנו מתקשים לשמוע את קולו החלוש המקורי שלנו, כל שכן לפעול על פי צו ליבנו. אולם לא הכל אבוד. אנו יכולים ללמוד מחדש להקשיב לעצמנו, לשוב ולהיות נאמנים לעצמנו, לשוב ולחיות חיים אותנטיים.

כאשר דנים באותנטיות מחוץ לעולם הפסיכותרפי ולהקשר הטיפולי, מיד צצות מחשבות על מאכלים מסורתיים, או מנהגי מקום מסוימים או מסורות דתיות ספציפיות. במובנים הללו, אותנטיות באה לבטא את הלכי הרוח המקוריים של תרבות מסוימת, בטרם הושפעה מגורמים חיצוניים: פיצה אינה מאכל ישראלי אותנטי; חומוס כן – למרות שבאיטליה המצב יהיה הפוך ופיצה כן תיחשב למאכל אותנטי מקומי, בעוד שחומוס לא. אמירת שלום באמצעות חיכוך אפים אינה מנהג ישראלי אותנטי, אלא מנהג אסקימואי אותנטי. וכן הלאה.

באופן דומה, אותנטיות היא אידיליה אליה שואפים מטפל ומטופל בחדר הטיפולים, מפני שאותנטיות מבטאת את הלכי הרוח האמיתיים והמקוריים של המטופל, ללא השפעות חיצוניות אשר עלולות להעכיר עליהם ולהתערבב עימם, עד כי לא ברור עוד מהם רצונותיו הבלעדיים של  המטופל, מה באמת הוא רוצה להשיג בחייו או כיצד הוא חפץ לחיות אותם.

הגישה האקזיסטנציאליסטית בטיפול נחשבת לגישה הפסיכולוגית הקרויה "הזרם השלישי", לאחר שזיגמונד פרויד כאבי הפסיכולוגיה הוליד את הזרם הראשון – הפסיכואנליזה, ופרדריק סקינר ניסה למשוך את הפסיכולוגיה לכיוון הפוך, אמפירי יותר, עם הפסיכולוגיה הביהביוריסטית שלו – הזרם השני. הגישה ההומניסטית בכלל, והאקזיסטנציאליסטית בפרט, מנסה לגשר בין הפערים שיצרו שתי הגישות הראשיות, ולמצוא את האיזון הכה נחוץ בין הגדרת האדם כיצור פאסיבי הנשלט על ידי דחפים פנימיים לא-מודעים בלבד (פסיכואנליזה), לבין הגדרת האדם כיצור פאסיבי הנשלט על ידי גירויים חיצוניים וחיזוקים למיניהם (ביהביוריזם).

הגישה האקזיסטנציאליסטית אינה שוללת את השפעתם של כוחות לא-מודעים או חיזוקים על התנהגותו של הפרט, אולם היא בוחרת להתמקד בייחודו של כל אדם ואדם ובנסיבות חייו המיוחדות, ולשים בהן את עיקר כובד המשקל כגורמים המשפיעים יותר על אופני התנהגותו וצורת חשיבתו של הפרט על העולם. האדם, על פי האקזיסטנציאליזם, אינו נשלט על ידי גורלו אלא אחראי לגורלו וניחן בחופש בחירה לשנות את חייו ולהעניק להם משמעות כאוות נפשו. גישה זו שואפת לדרבן את המטופל ליטול אחריות על חייו ועל הבחירות שבחר במודע או שלא במודע, ולהיות ער לעובדה שבכל יום ובכל רגע הוא בוחר בחירות – בין אם אלה בחירות חדשות, או הבחירה לשוב על אותן בחירות ישנות. כך או כך, האדם חופשי בבחירותיו, ובודאי שחופשי לתפוס כל סיטואציה במגוון רחב של אפשרויות.

עם זאת, לחירות ולחופש הבחירה בהם האדם ניחן יש גם מחיר. אינסוף האפשרויות הניצבות בפני האדם ועובדת סופיות החיים מעוררים באדם חרדות. עובדת קיומו של המוות כסוף הבלתי נמנע של הוויתנו בעולם היא האמת החזקה ביותר של קיומנו, והיא יוצרת נוכחות מיידית של אי-קיום בתוך הקיום. היא מחלחלת, במודע או שלא במודע, לכל רגע ורגע של חיינו, ולכל החלטה שאנו מקבלים: האם לקבל את הצעת העבודה? האם להתחתן כעת, או להמתין מספר שנים? האם לקחת חופשה עכשיו, או להמתין לאביב? – בכל אחת מהחלטותינו נוכח ההיבט של תאריך התפוגה שלנו, העובדה שאנו פועלים בעולם לנוכח זמן קצוב, שיש לנצלו בתבונה.

הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית טוענת שבהכרח זה גלומות אפשרויות חיוביות, מכיוון שהוא מטיל על האדם ביתר תוקף את האחריות להפיק את המרב מכל רגע של קיומו. הידיעה שכל רגע עלול להיות הרגע האחרון עלי אדמות מחייבת את האדם לנסות ולחיות כל רגע בצורה המלאה והאותנטית ביותר. כלומר, לחרדה הקיומית אין 'פתרון' או ריפוי ממנה; השאיפה האקזיסטנציאליסטית היא לכל היותר שניתן יהיה לרתום מחרדה זו דרבון וקריאת השכמה לאדם לחיות את חייו במלואם. הדרך הנכונה לחיות את החיים, אם יש כזו לפי הגישה האקזיסטנציאליסטית, היא לחיות חיים אותנטיים. מה פירוש הדבר?

אותנטיות היא מילה נרדפת ל"אמת". על איזו אמת מדובר? הכוונה לאמת הפנימית של האדם, אמת שלעתים חבויה אף בפני האדם עצמו. בהיעדר אמת אבסולוטית, אדם יכול להיות אמיתי או שקרי רק ביחס לעצמו, ואמת זו של האדם בנוגע לעצמו היא האותנטיות. אדם אותנטי הוא אדם הפועל מתוך פנימיותו האמיתית ולא מתוך קונפורמיות קבוצתית או סמכות חיצונית כלשהי. זה מה שיש לאיימי ואן-דרזן (Van Deurzen, 2002) לומר על חיים אותנטיים:

This is what authentic living is all about: becoming increasingly capable of following the direction that one's conscience indicates as the right direction and thus becoming the author of one's own destiny. Quite simply, being authentic means being true to oneself

במילים פשוטות, אותנטיות לדידה של ואן-דרזן כרוכה בהקשבה לקול הפנימי החלוש בתוכנו שפעמים רבות מושתק למען קולות אחרים, חיצוניים לנו על פי רוב. אותנטיות היא הבחירה להאזין ולפעול בתואם עם קול פנימי זה, בין אם הוא נוגד קולות חיצוניים המורים לנו לפעול אחרת, ובין אם לאו. אבל אותנטיות היא אף יותר מכך.

אותנטיות משמעותה פתיחות לאין-סוף האפשרויות הגלומות בפנינו, ומתוכן בחירתה של זו המשקפת את האמת שלי. לחיות חיים אותנטיים פירושו לחיות חיים שאינם מקובעים ומרובעים, אלא חיים שהם תגלית יום-יומית על עצמנו ועל העולם.

האדם האותנטי תופס את העולם ככזה שנברא על ידו, ולכן הוא גם יכול לשנות אותו. זהו עולם שבו אין שום דבר קבוע: המוכרות היום-יומית נעלמת, הכל הופך להיות בעייתי, חדש ומקורי, והאדם אינו מוגן בשום מקום. האדם האותנטי ניצב מול בדידות ואחריות מוחלטים לכל מעשה ממעשיו – הוא חופשי לברוא את עולמו בכל דרך שיבחר ולכן הוא גם אחראי לה. ואם לא די בכך שתהליך הבחירה קשה בפני עצמו, הרי שכל בחירה שכבר נתקבלה משמעה ויתור על אינספור בחירות אלטרנטיביות שניתן היה לבחור.

משתמע מכך שחיים אותנטיים הם לא רק חיים אחראיים; הם גם חיים בודדים ומעייפים. היידגר (Heidegger,1962) גורס שדווקא חווית אימת המוות היא זו שיכולה להוציא אדם מאדישותו ומכריחה אותו לשאול כיצד הוא יכול לחיות חיים אותנטיים. לדידו של היידגר, התשובה לשאלה זו היא שעצם הצגת השאלה שוב ושוב היא הפתרון:

הדרך היחידה הפתוחה בפני התבונה האנושית היא להיפטר מכל סוג של דוגמטיות ולשנות את תפיסתו היסודית של האדם על מהות הידיעה. ידיעה אותנטית היא ידיעת דבר-מה כבעיה. אנו יודעים רק על דרך השאלה

אחת הדרכים המועילות ביותר להעלות את נושא האותנטיות במרחב הטיפולי הוא באמצעות העלאת נושא המוות. המוות מאלץ אותנו להכיר בכך שלא נהיה פה לנצח, ושאנו כל הזמן פועלים אל מול אנשים נוספים שגם זמנם בעולם זה קצוב. למוות יש את פוטנציאל הכוח לדרבן אותנו ליטול אחריות ולנהל נכון את חיינו, לאור חד-הפעמיות של החיים. מסיבה זו דרור גרין (2006) כותב בספרו "טיפול נפשי" על הטיפול האקזיסטנציאליסטי:

החשיבה האקזיסטנציאליסטית... מניחה שהנושאים המרכזיים המעסיקים אותנו הם המוות, החרדה הקיומית וחוסר המשמעות, ושעלינו ללמוד לקבל אותם כחלק בלתי נפרד מחיינו... הטיפול האקזיסטנציאליסטי מתמקד ב'כאן ועכשיו', מסייע למטופל להגדיר את תפישת עולמו ולהתמודד באומץ עם חרדה המוות ועם החיפוש אחר משמעות החיים

אותנטיות אינה מטרה בפני עצמה אליה מכוונים בטיפול האקזיסטנציאליסטי. חיים אותנטיים הם תוצר הלוואי של התמודדות בריאה עם ה- givens - נתוני הקיום, או ה"יישים" של החיים – ארעיותם, חוסר המשמעות שבהם והבדידות המלווה את כולנו לאורך חיינו.

מן הסתם, חיים אותנטיים אינם נחלתם הבלעדית של ה'בריאים בנפשם'. השאיפה האנושית לאותנטיות חוצה גילאים, גזעים, מגדר ואף בריאות נפשית, כשם שרונאלד לאינג המחיש בעבודתו המתמשכת (ראה נספח).

למרות כל הנאמר לעיל, יש לזכור שהשאיפה לאותנטיות היא יותר משאיפה להבנה שכלתנית בלבד של הנושא. בהקשר זה ארווין יאלום (Yalom, 2009) כותב:

Nietzsche and Schopenhauer (extraordinarily isolated, anguished souls), Sartre (alcohol and drug abuser, interpersonally exploitative and insensitive), and Heidegger (who wrote so profoundly on authenticity yet supported the Nazi cause and betrayed his own colleagues, including Husserl, his teacher)

אותנטיות היא יותר ממונח מילוני שיש להכיר ולשנן; אותנטיות אמיתית היא דרך חיים, למעשה צורת הסתכלות על החיים שלך עצמך. ההבדל בין חיים אותנטיים לחיים לא אותנטיים הוא במיקום שלך במכונית החיים: במושב האחורי כנוסע פאסיבי, או במושב הקדמי בכיסא הנהג, לוקח שליטה על חייך ומנווט אותם על פי צו מצפונך.

לסיכום, אותנטיות היא האמת האבסולוטית של הנפש; משמעה להיות נאמן לעצמך, ליטול אחריות על חייך ולאחוז בהגה השליטה המנווט את חייך, ולהיות תמיד קשוב לרצונות שלך, תוך שמירה על פתיחות לאינסוף האפשרויות שכל סיטואציה וסיטואציה מזמנות עבורך. טיפול אקזיסטנציאליסטי מוצלח יסייע למטופל להוסיף אותנטיות לחייו ולחיות אותם ממרכז הוויתו שלו.

בהיבט הטיפולי-פילוסופי, אני משוכנע שאותנטיות צריכה תמיד להיות המטרה לנגד עיניו של המטפל. חיים אותנטיים הם המזור לרבות מתחלואות הנפש השכיחות יותר – תסכול, דיכאון וייאוש מהאופן בו הפרט מנהל את חייו. זו אולי מטרה גבוהה למדי לחלק מקהל היעד שמגיע לקליניקה הטיפולית, ואולי פתרון זה לא תמיד יביא עימו הקלה מיידית לסבלו את המטופל, אך ללא ספק בטווח הארוך אותנטיות היא זו שתוביל כל אדם לחיים ממומשים ומספקים יותר, המלווים בתחושת מיצוי החוויה האנושית עד תומה.

נספח

רונאלד לאינג מדגים בספרו הקלאסי "האני החצוי" (1979) כיצד אדם הלוקה בסכיזופרניה ניתן להבנה אם רק מניחים בצד את המתודה הפסיכולוגית המרכזית, המוותרת מראש על ניסיון להבין "חולה" שכזה, אשר מנסה נואשות להביע את תסכולו מכך שאינו מובן ומכך שמציגים אותו לראווה בפני כיתת סטודנטים, כאילו היה פריק המוצג בקרקס; ללא ספק, גם אדם הלוקה בנפשו חפץ להיות מובן ואהוד לא פחות מכל אדם אחר, ולהישאר נאמן לעצמו ולמהותו הייחודית. ההתייחסות האנליטית אליו כ"בעיה" או אתגר רפואי שיש לפתור מוסיפה לתחושת הניכור שהוא חווה במקום להביא מזור ליגונו. תכופות מדי הזלזול שהחברה מפגינה כלפי בודדים אלה גורמת להם אמנם לשנן את סוג ה'בעיה' שיש להם בפני כל שואל, אך מרחיקה אותם עוד יותר מחיים מספקים, אותנטיים ומלאי כבוד.

ביבליוגרפיה:

גרין, ד. (2006). טיפול נפשי. ירושלים: ספרים.

להב, צ. ואחרים, (1992) אישיות תיאוריה ומחקר. יחידה 4, תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

לאינג, ר. (1979). האני החצוי. תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

Heidegger, M. (1962). Being and time. New York: Harper and Row.

Van Deurzen, E. (2002) Existential Counselling & Psychotherapy in Practice; London: Sage.

Yalom, I. (2009) The Gift of Therapy: An Open Letter to a New Generation of Therapists and Their Patients; New York: Harper Perennial.